מוזיאון חיפה לאמנות, אחד המוזיאונים הראשונים שהוקמו בישראל, חוגג השנה יובל שבעים להיווסדו. המורשת החומרית של כל מוזיאון מתגלמת באוסף שלו, ביצירות שרכש ושנתרמו לו. תערוכה זו מבקשת לפענח את זהותו של מוזיאון חיפה לאמנות באמצעות בחינה של אוספיו, ועל יסוד זה שואלת לאן מוּעדות פניו בעתיד. 

עיקרה של התערוכה מתבסס על האוסף הייחודי של עבודות אמנות שנוצרו בישראל משנות ה-50 ועד היום, במקביל לשנות קיומו של המוזיאון. אל האוצרות שהועלו מן מהמחסנים מצטרפות עבודות שהתקבלו בהשאלה: עבודות של אמנים פלסטינים שפעלו בצפון הארץ משנות ה-50 ואילך, ועבודות של אמנים הפועלים כיום בחיפה ובסביבתה. שאילות אלו מסמנות מה יכולנו לעשות טוב יותר ומה בכוונתנו לעשות בהמשך.

האמנות המקומית נסקרת בתערוכה מפרספקטיבה חיפאית, ומספרת סיפור של עשייה שחיפה במרכזו. הטופוגרפיה של חיפה באה לידי ביטוי בתערוכה, המציעה שתי נקודות מבט על תולדות האמנות בישראל: בתקריב וממרחק. שתיהן מתמצתות אוסף יוצא-דופן, שמציף סוגיות הקשורות למקום: העיר חיפה, על מורכבויותיה ופלאותיה.

דוד ריב, ציור צהוב כחול עם אותיות ומגורש
 

דיוקנאות חברתיים: אלה דיוקנאות משום שהם מתארים אינדיווידואלים, תופעות אנושיות חד-פעמיות של גנטיקה, תחושות ורעיונות; בה-בעת אלה גם דיוקנאות של מעמד, של נסיבות החיים שנכפו על הא.נשים המתוארים ושייכו אותם ואותן לקבוצות מעמדיות, חברתיות וכלכליות. רבות מן העבודות מתמקדות בא.נשים ממעמדות מוחלשים ומציגות בגאון דמויות שקל להתעלם מהן, כדי לשפוך אור על התנאים המאתגרים שעִמם נדרשו להתמודד, וכדי להשיב להן הדרת כבוד של אנושיות חד-פעמית.
נקודת המוצא לדיוקנאות הללו היא הריאליזם החברתי. אמני הריאליזם החברתי משנות ה-50 האמינו שיש לאמנות תפקיד חברתי, וביקשו לקדם באמנותם רעיונות סוציאליסטיים. הם ציירו דמויות אנושיות והתמקדו בנושאים שישראל הצעירה התקשתה להתמודד איתם: קליטת העולים מארצות המזרח, כפרים פלסטיניים חרבים, צנע ואבטלה. מגמה אמנותית זו תפסה אחיזה בעיר אחת בישראל: חיפה האדומה. 

העבודות בוחנות יחסים מורכבים בין יחידים – יחסים של משיכה ודחייה, קבלה וחשדנות, חיבוק וסטירה. במערכת הסבוכה של הקשרים הבין-אנושיים, בריקוד עדין בין התקרבות וחשיפה לבין התרחקות והתכנסות, מוצבים גבולות בדרך לגיבושה של זהות ה"אני" ונפרצים גבולות ליצירה של "אנחנו". 

 

דמות האמן או האמנית נוכחת בהיעדרה החזותי בעבודות, הבוחנות את יחסי הגומלין בין האמנ.ית למודל ואת מידת הסובייקטיביות שנותרת אצל המודל בצל המבט האמנותי. לעתים נראה המודל כחפץ הנתון לעיצובו של המבט האמנותי, ולעתים הוא שותף פעיל ביצירת הדימוי. מבטן של הדמויות החוצה, לכיוון האמנ.ית והצופה, משיב להן מעט מן הסובייקטיביות שלהן ומבטא כמיהה לרגעי חסד של חום וקִרבה.

עודד הירש, חציאיש, 2009, הדפסת צבע, קרדי
 

העור – כאיבר-מעטפת החוצץ בין פנים וחוץ, בינינו לבין העולם – קשור קשר הדוק לזהותו של אדם, אך גם לסימונו במערכת של סטריאוטיפים אתניים. המונח "צבע גוף" – אותו גוון ורוד-כתמתם-בהיר, הנמצא בכל חבילה של גירי פנדה אף שאינו מתאים לאיש במציאות – מסמן את הגוף הלבן כברירת מחדל אנושית, ואת הגוף החוּם או השחור כחריגה מהנורמה. במקביל, פגיעה בעור המסומנת באמצעים של תפירה, חריטה או משיכת מכחול עזה, מְדמה פגיעה טראומטית באוטונומיה של האדם הפרטי – חדירה כוחנית לתוככי ה"אני" באמצעות המבט החיצוני.

יוכבד וינפלד, ידיין תפורות, 1974, הדפסת
 

מופשט הוא ציור חסר אובייקט מזוהה, שלכאורה אינו מתאר את העולם הנגלה לעין ואינו עוסק בדבר שאינו מלאכת הציור עצמה. אמני "אופקים חדשים", קבוצת האמנים רבת-ההשפעה שהקומה ב-1948 בתל-אביב, ביקשו לחרוג מהנוף האנושי והטבעי המוכר של הארץ אל מחוזות של צבע וצורה, אך בחינת ציוריהם מגלה שנופי ארץ-ישראל שבים וצצים מבעד לצורות המופשטות.

בישראל, נוף הוא אחד הנושאים הטעונים ביותר מבחינה פוליטית: יש בו כדי להשליך על סוגיות של שייכות, הזדהות ומאבקים לאומיים ודתיים. למען האמת, נוף הוא הנושא הרווח ביותר בתולדות האמנות הישראלית, מאחר שהמבט האמנותי על הנוף טומן בחובו את השאלה למי הנוף הזה שייך. 

דגנית ברסט, גונדולייר, 2003, עפרונות צבע
 

דברי ימי האמנות הישראלית המופשטת רצופים שמות של אמנים גברים, שהיו דומיננטיים באגודות האמנים ובבתי הספר לאמנות. היו ביניהם גם מי שדאגו להדיר אמניות משורותיהם, אם בהצרת צעדיהן ואם בהתעלמות. עד היום, תצוגות של אמנות ההפשטה בישראל מתמקדות לרוב באותם אמנים גברים. באוסף מוזיאון חיפה לאמנות נגלה שיעור יוצא-דופן של עבודות אמנות מופשטת שיצרו נשים – עבודות יוצאות-דופן באיכותן האמנותית. אמניות אלה, שכלל לא עסקו בנושאים המוגדרים "נשיים" או במגדר, הביאו את מגמת ההפשטה בישראל לאחד משיאיה, ובתערוכה זו מוקדש לאמנותן חדר משלהן.

יצירת תרבות היא תהליך של "בירוא יערות", של עשיית הטבע ראוי למגורי אדם. בה-בעת, שליטת האדם באור מאפשרת להאריך את היום אל תוך הלילה בסיוע האור המלאכותי. במאה ה-19 הואצו תהליכי בירוא היערות והארת הלילות בעקבות המהפכה התעשייתית, ובמקביל פרחה באירופה – באמנות, בספרות ובפילוסופיה – התנועה הרומנטית. הרומנטיקנים נהו אל הטבע הלא-נגוע וראו בו מקבילה מובהקת לנפש האדם: סוערת, בלתי צפויה ואלימה. במונחי הרומנטיקה, ההיגיון הנאור הוא הבְניה אנושית מלאכותית, ואילו ההתבוננות במופעיו הקיצוניים של הטבע מאפשרת להבין מי אני באמת. לפיכך, הכניסה ליער האפל כמוה כחזרה אל מקור הציוויליזציה האנושית, המקור שממנו צמחה והתנתקה.

 
מרים כבסה, מומיה, 1998, צבעי שמן על מזונ

יצירת תרבות היא תהליך של "בירוא יערות", של עשיית הטבע ראוי למגורי אדם. בה-בעת, שליטת האדם באור מאפשרת להאריך את היום אל תוך הלילה בסיוע האור המלאכותי. במאה ה-19 פרחה באירופה התנועה הרומנטית. הרומנטיקנים נהו אל הטבע הלא-נגוע וראו בו מקבילה מובהקת לנפש האדם: סוערת, בלתי צפויה ואלימה. לפיכך, הכניסה ליער האפל כמוה כחזרה אל מקור הציוויליזציה האנושית, המקור שממנו צמחה והתנתקה. העבודות מהדהדות תפיסות רומנטיות, מבטאות שניוּת של רתיעה-משיכה אל מחוזות של מסתורין, ומעידות שהחשֵכה והטבע הקדמון הם עדיין מושאים של געגועים לימים שלא חווינו.

 

אדריכלות היא פעולה אנושית של הפקעת שטח מיד הטבע למגורי האדם. היא יוצרת נוף עירוני, המורכב מצורות גיאומטריות של דלתות וחלונות, תריסים ומזגנים. גם בתוך הבית מתרחשים תהליכים של תִרבוּת הטבע: מים זורמים בצינורות, אבן מסותתת לריצוף, צמחייה תחומה בעציץ. ציור של טבע דומם הוא הקרוב ביותר לביטוי עצמי, מאחר שלאמן שליטה מלאה על בחירת האובייקטים ואופן הצבתם. העבודות המתארות את פנים הבית הם במובנים רבים דיוקנאות עצמיים חליפיים, תיאור של חיים ומחשבה דרך חפצים, מושאי-חפץ. 

אוצר: ד"ר קובי בן-מאיר

האמניות והאמנים המשתתפים: וליד אבו־שקרה, עאסם אבו־שקרה, פריד אבו־שקרה, לארי אברמסון, נלי אגסי, פבלו או׳היגינס, מיכה אולמן, גלעד אופיר, אביבה אורי, אברהם אילת, צבי אלדובי, אלימה, עובדיה אלקרא, רחל אניו, מיכאל ארגוב, אניסה אשקר, חיותה בהט, בויאן, שמואל בונה, נפתלי בזם, יעל בלבן, צבי בן־ארץ, שלמה בן־דוד, טובה ברלינסקי, פרנץ ברנהיימר, משה ברנשטיין, דגנית ברסט, פול ברסלאו, ציבי גבע, מרים גומפל, מאיר גל, שירה גלזרמן, יאיר גרבוז, מיכאל גרוס, בתיה גרוסברד, יהושע גרוסברד, הדוויג גרוסמן־להמן, אורי גרשוני, משה גרשוני, משה גת, יצחק דנציגר, מיכאל דרוקס, עודד הירש, דורון וולף, אפרים ווסה, יוכבד וינפלד, גל וינשטיין, אלפרדו זאלסה, איגור זייגר, שירה זלוור, אורית חופשי, פנינה חזן, מיכאל חלאק, מיכל חלבין, יעקב חפץ, מארק יאשאייב, רונה יפמן, ארז ישראלי, מרים כבסה, פנחס כהן גן, אחמד כנעאן, אביטל כנעני, חגית לאלו, רודי להמן, חנה לוי, אנה לוקשבסקי, יעקב ליבל, בתיה לישנסקי, רויטל לסיק, צבי מאירוביץ׳, חנה מגד, חוה מחותן, סאהר מיעארי, סבינה מנדל, עידו מרקוס, מיכל נאמן, בעז נוי, יהושע נוישטיין, לאה ניקל, אפרת נתן, יהודית סובל, דורון סולומונס, אביגדור סטמצקי, שחר סיון, אורית סימן־טוב, דוויד אלפארו סיקיירוס, פסח סלבוסקי, רותי סלע, נרדין סרוג׳י, עבד עאבדי, דוד עדיקא, אבשלום עוקשי, אסד עזי, רון עמיר, אהרון עמלן, פנחס עשת, אשרף פואח׳רי, שרון פוליאקין, אלי פטל, בלו־סימיון פיינרו, אליחיו פיצ׳ארדו, סנא פרח־בשארה, דניאל פרלטה, משה קופפרמן, שי קוצ׳יארו, אניטה קושניר־וינר, טליה קינן, ליליאן קלאפיש, גרשון קניספל, מרים קרולי, ליאופולד קרקואר, דורון רבינא, אודילון רדון, גיא רז, דוד ריב, דייגו ריוורה, אורי ריזמן, רחל שביט־בנטואיץ, עוזר שבת, טל שוחט, סמאח שחאדה, הרמן שטרוק, חן שיינברג, רות שלוס, שמואל שלזינגר, יחיאל שמי, מנחם שמי, נעמי שמי ומרלי שמיר.

אדריכלות היא פעולה אנושית של הפקעת שטח מיד הטבע למגורי האדם. היא יוצרת נוף עירוני, המורכב מצורות גיאומטריות של דלתות וחלונות, תריסים ומזגנים. גם בתוך הבית מתרחשים תהליכים של תִרבוּת הטבע: מים זורמים בצינורות, אבן מסותתת לריצוף, צמחייה תחומה בעציץ. ציור של טבע דומם הוא הקרוב ביותר לביטוי עצמי, מאחר שלאמן שליטה מלאה על בחירת האובייקטים ואופן הצבתם. העבודות המתארות את פנים הבית הם במובנים רבים דיוקנאות עצמיים חליפיים, תיאור של חיים ומחשבה דרך חפצים, מושאי-חפץ.