מוזיאון חיפה לאמנות, אחד המוזיאונים הראשונים שהוקמו בישראל, חוגג השנה יובל שבעים להיווסדו. המורשת החומרית של כל מוזיאון מתגלמת באוסף שלו, ביצירות שרכש ושנתרמו לו. תערוכה זו מבקשת לפענח את זהותו של מוזיאון חיפה לאמנות באמצעות בחינה של אוספיו, ועל יסוד זה שואלת לאן מוּעדות פניו בעתיד.
עיקרה של התערוכה מתבסס על האוסף הייחודי של עבודות אמנות שנוצרו בישראל משנות ה-50 ועד היום, במקביל לשנות קיומו של המוזיאון. אל האוצרות שהועלו מן מהמחסנים מצטרפות עבודות שהתקבלו בהשאלה: עבודות של אמנים פלסטינים שפעלו בצפון הארץ משנות ה-50 ואילך, ועבודות של אמנים הפועלים כיום בחיפה ובסביבתה. שאילות אלו מסמנות מה יכולנו לעשות טוב יותר ומה בכוונתנו לעשות בהמשך.
האמנות המקומית נסקרת בתערוכה מפרספקטיבה חיפאית, ומספרת סיפור של עשייה שחיפה במרכזו. הטופוגרפיה של חיפה באה לידי ביטוי בתערוכה, המציעה שתי נקודות מבט על תולדות האמנות בישראל: בתקריב וממרחק. שתיהן מתמצתות אוסף יוצא-דופן, שמציף סוגיות הקשורות למקום: העיר חיפה, על מורכבויותיה ופלאותיה.
דיוקנאות חברתיים: אלה דיוקנאות משום שהם מתארים אינדיווידואלים, תופעות אנושיות חד-פעמיות של גנטיקה, תחושות ורעיונות; בה-בעת אלה גם דיוקנאות של מעמד, של נסיבות החיים שנכפו על הא.נשים המתוארים ושייכו אותם ואותן לקבוצות מעמדיות, חברתיות וכלכליות. רבות מן העבודות מתמקדות בא.נשים ממעמדות מוחלשים ומציגות בגאון דמויות שקל להתעלם מהן, כדי לשפוך אור על התנאים המאתגרים שעִמם נדרשו להתמודד, וכדי להשיב להן הדרת כבוד של אנושיות חד-פעמית. נקודת המוצא לדיוקנאות הללו היא הריאליזם החברתי. אמני הריאליזם החברתי משנות ה-50 האמינו שיש לאמנות תפקיד חברתי, וביקשו לקדם באמנותם רעיונות סוציאליסטיים. הם ציירו דמויות אנושיות והתמקדו בנושאים שישראל הצעירה התקשתה להתמודד איתם: קליטת העולים מארצות המזרח, כפרים פלסטיניים חרבים, צנע ואבטלה. מגמה אמנותית זו תפסה אחיזה בעיר אחת בישראל: חיפה האדומה.
העבודות בוחנות יחסים מורכבים בין יחידים – יחסים של משיכה ודחייה, קבלה וחשדנות, חיבוק וסטירה. במערכת הסבוכה של הקשרים הבין-אנושיים, בריקוד עדין בין התקרבות וחשיפה לבין התרחקות והתכנסות, מוצבים גבולות בדרך לגיבושה של זהות ה"אני" ונפרצים גבולות ליצירה של "אנחנו".
דמות האמן או האמנית נוכחת בהיעדרה החזותי בעבודות, הבוחנות את יחסי הגומלין בין האמנ.ית למודל ואת מידת הסובייקטיביות שנותרת אצל המודל בצל המבט האמנותי. לעתים נראה המודל כחפץ הנתון לעיצובו של המבט האמנותי, ולעתים הוא שותף פעיל ביצירת הדימוי. מבטן של הדמויות החוצה, לכיוון האמנ.ית והצופה, משיב להן מעט מן הסובייקטיביות שלהן ומבטא כמיהה לרגעי חסד של חום וקִרבה.
העור – כאיבר-מעטפת החוצץ בין פנים וחוץ, בינינו לבין העולם – קשור קשר הדוק לזהותו של אדם, אך גם לסימונו במערכת של סטריאוטיפים אתניים. המונח "צבע גוף" – אותו גוון ורוד-כתמתם-בהיר, הנמצא בכל חבילה של גירי פנדה אף שאינו מתאים לאיש במציאות – מסמן את הגוף הלבן כברירת מחדל אנושית, ואת הגוף החוּם או השחור כחריגה מהנורמה. במקביל, פגיעה בעור המסומנת באמצעים של תפירה, חריטה או משיכת מכחול עזה, מְדמה פגיעה טראומטית באוטונומיה של האדם הפרטי – חדירה כוחנית לתוככי ה"אני" באמצעות המבט החיצוני.
מופשט הוא ציור חסר אובייקט מזוהה, שלכאורה אינו מתאר את העולם הנגלה לעין ואינו עוסק בדבר שאינו מלאכת הציור עצמה. אמני "אופקים חדשים", קבוצת האמנים רבת-ההשפעה שהקומה ב-1948 בתל-אביב, ביקשו לחרוג מהנוף האנושי והטבעי המוכר של הארץ אל מחוזות של צבע וצורה, אך בחינת ציוריהם מגלה שנופי ארץ-ישראל שבים וצצים מבעד לצורות המופשטות.
בישראל, נוף הוא אחד הנושאים הטעונים ביותר מבחינה פוליטית: יש בו כדי להשליך על סוגיות של שייכות, הזדהות ומאבקים לאומיים ודתיים. למען האמת, נוף הוא הנושא הרווח ביותר בתולדות האמנות הישראלית, מאחר שהמבט האמנותי על הנוף טומן בחובו את השאלה למי הנוף הזה שייך.
דברי ימי האמנות הישראלית המופשטת רצופים שמות של אמנים גברים, שהיו דומיננטיים באגודות האמנים ובבתי הספר לאמנות. היו ביניהם גם מי שדאגו להדיר אמניות משורותיהם, אם בהצרת צעדיהן ואם בהתעלמות. עד היום, תצוגות של אמנות ההפשטה בישראל מתמקדות לרוב באותם אמנים גברים. באוסף מוזיאון חיפה לאמנות נגלה שיעור יוצא-דופן של עבודות אמנות מופשטת שיצרו נשים – עבודות יוצאות-דופן באיכותן האמנותית. אמניות אלה, שכלל לא עסקו בנושאים המוגדרים "נשיים" או במגדר, הביאו את מגמת ההפשטה בישראל לאחד משיאיה, ובתערוכה זו מוקדש לאמנותן חדר משלהן.
