לילך בר עמי  ודגנית ארטמן, קרדיט צילום ד

זרות נשית

בשיח האמנותי והתרבותי מתקיים דיון נרחב על אודות נשיות ופמיניזם – בעיקר בהתייחס לסוגיות של הגוף הנשי והמבט הפטריארכלי עליו. כעת – על רקע מקרי האלימות הרבים כנגד נשים שדווחו בתקשורת בתקופת משבר הקורונה – נושא זה מקבל משנה תוקף והוא בעל חשיבות רבה.  

תערוכה זו בוחרת להפנות את המבט לסוגיית המרחב הנשי הביתי, המהווה "מיקרו־טריטוריה". היא משקפת מנעד הנע בין תחושות של הגנה ואינטימיות ובין חוויות של אי־נחת ועמדה חתרנית. אנו עדיין חיים כיום בתרבות שתוחמת את החוויה המרחבית לפי מגדר. כמו הגוף הנשי, המרחב הנשי הוא פגיע ורגיש ומתאפיין בהגדרות המבחינות בין פנים חוץ ובחוקיות סדורה של נכון ודחוי, מותר ואסור.

הדיון במרחב הנשי נקשר למסה הנודעת של פרויד, "האלביתי" (1919). חיבור זה עוסק באופן שבו הדבר המוּכר, האינטימי והביתי הופך למקור של תחושת זרות מעיקה המעוררת בהלה וחרדה – דווקא בשל הפן המוּכר שלה. פרויד, המזהה את הבית עם הגוף האימהי, טוען כי רחם האישה "אינו אלא שער למולדתו הישנה של האדם [...] הביתי משכבר, הישן המוכר, אך גם סימנה של ההדחקה". בעיניו הרחם הוא המקור העיקרי לניגוד הקוטבי שבין המוּכר לזר, המאיים על זהותו של הגבר. מה שהיה בעבר הדבר הביתי והקרוב הופך אצל הילד למסתורי ולאפל בהיפרדותו מן האם.

עודד בלילטי, קרדיט צילום - עודד בלילטי (

העבודות המוצגות בתערוכה זו מתמקדות בנופי הבית הנשי על תכולתם הפיזית והנפשית – בהתבוננות מן הפנים אל החוץ או מן החוץ אל הפנים. הדימוי הנשי לעיתים קיים במישרין ולעיתים הוא נוכח נעדר. בעבודות קיימת התבוננות מעמיקה בחיים עצמם – במרחבים המעוררים אמביוולנטית הנעה בין קרבה לזרוּת, בין כמיהה ופחד, בין אובייקט לסובייקט. הן מכילות חפצים ארציים אך סימבוליים כמו מיטה, ספה, חלונות וכלי בית שונים. חפצים אלו יוצרים תפאורה אינטימית ומוּכרת, ועם זאת מרחיקים אותנו ומשרים תחושה של מתח וחידתיות, הטעונים באסוציאציות שונות. עבודות אלו מתאפיינות לעיתים בקריאה מחתרתית, המביעה את המהות הנשית בזיקה למצבים גבוליים של אי־יציבות וקריסה במקומות המוּכרים ביותר.

יובל יאירי, הסוד של סיימון, קרדיט צילום

אוצרת: לימור אלפרן זרד | אמנים/יות: דגנית ארטמן, לילך בר עמי, ענבל ולדמן בן דור, יובל יאירי, אנג'ליקה שר, עודד בלילטי, חמוטל אתר, מרתה ריגר