עיקרה של התערוכה מתבסס על האוסף הייחודי של עבודות אמנות שנוצרו בישראל משנות ה-50 ועד היום, במקביל לשנות קיומו של המוזיאון. אל האוצרות שהועלו מן מהמחסנים מצטרפות עבודות שהתקבלו בהשאלה: עבודות של אמנים פלסטינים שפעלו בצפון הארץ משנות ה-50 ואילך, ועבודות של אמנים הפועלים כיום בחיפה ובסביבתה. שאילות אלו מסמנות מה יכולנו לעשות טוב יותר ומה בכוונתנו לעשות בהמשך.

האמנות המקומית נסקרת בתערוכה מפרספקטיבה חיפאית, ומספרת סיפור של עשייה שחיפה במרכזו. הטופוגרפיה של חיפה באה לידי ביטוי בתערוכה, המציעה שתי נקודות מבט על תולדות האמנות בישראל: בתקריב וממרחק. שתיהן מתמצתות אוסף יוצא-דופן, שמציף סוגיות הקשורות למקום: העיר חיפה, על מורכבויותיה ופלאותיה.

דוד ריב, ציור צהוב כחול עם אותיות ומגורש
 

דיוקנאות חברתיים: אלה דיוקנאות משום שהם מתארים אינדיווידואלים, תופעות אנושיות חד-פעמיות של גנטיקה, תחושות ורעיונות; בה-בעת אלה גם דיוקנאות של מעמד, של נסיבות החיים שנכפו על הא.נשים המתוארים ושייכו אותם ואותן לקבוצות מעמדיות, חברתיות וכלכליות. רבות מן העבודות מתמקדות בא.נשים ממעמדות מוחלשים ומציגות בגאון דמויות שקל להתעלם מהן, כדי לשפוך אור על התנאים המאתגרים שעִמם נדרשו להתמודד, וכדי להשיב להן הדרת כבוד של אנושיות חד-פעמית. נקודת המוצא לדיוקנאות הללו היא הריאליזם החברתי. אמני הריאליזם החברתי משנות ה-50 האמינו שיש לאמנות תפקיד חברתי, וביקשו לקדם באמנותם רעיונות סוציאליסטיים. הם ציירו דמויות אנושיות והתמקדו בנושאים שישראל הצעירה התקשתה להתמודד איתם: קליטת העולים מארצות המזרח, כפרים פלסטיניים חרבים, צנע ואבטלה. מגמה אמנותית זו תפסה אחיזה בעיר אחת בישראל: חיפה האדומה. 

 

מופשט הוא ציור חסר אובייקט מזוהה, שלכאורה אינו מתאר את העולם הנגלה לעין ואינו עוסק בדבר שאינו מלאכת הציור עצמה. אמני "אופקים חדשים", קבוצת האמנים רבת-ההשפעה שהקומה ב-1948 בתל-אביב, ביקשו לחרוג מהנוף האנושי והטבעי המוכר של הארץ אל מחוזות של צבע וצורה, אך בחינת ציוריהם מגלה שנופי ארץ-ישראל שבים וצצים מבעד לצורות המופשטות.

בישראל, נוף הוא אחד הנושאים הטעונים ביותר מבחינה פוליטית: יש בו כדי להשליך על סוגיות של שייכות, הזדהות ומאבקים לאומיים ודתיים. למען האמת, נוף הוא הנושא הרווח ביותר בתולדות האמנות הישראלית, מאחר שהמבט האמנותי על הנוף טומן בחובו את השאלה למי הנוף הזה שייך. 

 

יצירת תרבות היא תהליך של "בירוא יערות", של עשיית הטבע ראוי למגורי אדם. בה-בעת, שליטת האדם באור מאפשרת להאריך את היום אל תוך הלילה בסיוע האור המלאכותי. במאה ה-19 הואצו תהליכי בירוא היערות והארת הלילות בעקבות המהפכה התעשייתית, ובמקביל פרחה באירופה – באמנות, בספרות ובפילוסופיה – התנועה הרומנטית. הרומנטיקנים נהו אל הטבע הלא-נגוע וראו בו מקבילה מובהקת לנפש האדם: סוערת, בלתי צפויה ואלימה. במונחי הרומנטיקה, ההיגיון הנאור הוא הבְניה אנושית מלאכותית, ואילו ההתבוננות במופעיו הקיצוניים של הטבע מאפשרת להבין מי אני באמת. לפיכך, הכניסה ליער האפל כמוה כחזרה אל מקור הציוויליזציה האנושית, המקור שממנו צמחה והתנתקה.

אדריכלות היא פעולה אנושית של הפקעת שטח מיד הטבע למגורי האדם. היא יוצרת נוף עירוני, המורכב מצורות גיאומטריות של דלתות וחלונות, תריסים ומזגנים. גם בתוך הבית מתרחשים תהליכים של תִרבוּת הטבע: מים זורמים בצינורות, אבן מסותתת לריצוף, צמחייה תחומה בעציץ. ציור של טבע דומם הוא הקרוב ביותר לביטוי עצמי, מאחר שלאמן שליטה מלאה על בחירת האובייקטים ואופן הצבתם. העבודות המתארות את פנים הבית הם במובנים רבים דיוקנאות עצמיים חליפיים, תיאור של חיים ומחשבה דרך חפצים, מושאי-חפץ.