המונח "אלביתי" נדון במסתו החשובה של זיגמונד פרויד מ־1919,מונח המתורגם גם כ"מאוים". מונח זה מתאר מצב שבו דבר מוּכר הופך לזר ומאיים. האלביתי מפחיד ומטריד משום שהוא מתעתע ומחזיק בשתי המשמעויות בו־זמנית. הוא חוויה מוּכרת המסתירה סוד, דבר לא ידוע, או שהוא מכסה על עקבות של משהו ידוע שהודחק. את ה"ביתי" תיאר פרויד במונחים אינטימיים ואימהיים, בזיקה לגוּפה של האם.
אלביתי ישראלי
היצירות המוצגות בתערוכה מעוררות רושם אלביתי באמצעים ובדימויים שונים, המתייחסים לחללים ריקים ומאיימים, לדימויי כלאיים של בתים רדופים או לחוויה של חוסר התמצאות והזרה. מתוך אלו עולה תחושה מעורערת ביחס למה שמוגדר כמקומי וכ"ביתי".
היסוד האלביתי טמון בבסיס המחשבה היהודית ביחס למקום. יסוד הזרות התפתח מכורח תודעה גלותית שדבקה בכתובים כעוגן חלופי לארץ והדגישה את מטענו המטפיזי של המקום. באמנות הישראלית מוטבעת הזהות החצויה, הנעה בין עיגון במקום הישראלי כמרכיב מרכזי בהגדרתה, לבין חוויה של גלות וזרות. המקום הישראלי מכיל מרכיבים אלביתיים ברורים, כביטוי של יסוד זהותי "ביתי" שהתערער והפך לזר.
המגפה העולמית, שהשאירה את כולנו "קבורים" בביתנו, מזמנת התבוננות מחודשת ביצירות שחוקרות את חרדות היומיום ובוחנות את הביתיוּת כנוף מאיים. התערוכה מבקשת להתייחס לאיום שממלא את המרחב המוכר בעבודות של אמנים ישראלים מדורות שונים.
אוצרת: סבטלנה ריינגולד | אמנים/יות: מיכה אולמן, נפתלי בזם, אילונה בלגה, יוסל ברגנר, אביטל בר־שי, מיה גורביץ', מיכאל גרוס, יהושע גרוסברד, חנן דה־לנגה, עמי דרך ודב גנשרוא, רענן חרל"פ, יעל כהן, אוהד מטלון, אפרת נתן, בלו־סימיון פיינרו, יעקב קאופמן, שוש קורמוש, רחל שביט־בנטואיץ