Oren Eliav, Infant, 2019, oil on canvas,

"קווי אור פרושים באי-חלל של הנפש*"

אם האמת הנעלה והנצח נמצאים בתוך המסך, נשאלת השאלה: מהי החשיבות של העולם הפיזי הממשי? אנו חיים את חיינו בתוך לולאות משוב אינסופיות מול מסכים ומכשירים. בעוד הם הופכים להיות מרחב הפעולה העיקרי שלנו בכך שהם מתווכים את כל המידע וה"סביבות" שלנו – העבודה, הפנאי, החברה והמשפחה – נדמה כי העולם הסובב הופך להונאת עין ולתפאורה חומרית שטוחה. מצב זה הולך ומתעצם ככל שאנו מסתגרים יותר ויותר ביחידות המגורים שלנו, בניסיון להגן על גופנו.

מיכל לופט, משרד-אבטיפוס, קרדיט-צילום מיכ

האמנים בתערוכה זו מגיבים באופנים שונים לקריסת המרחבים, הממשי והווירטואלי, זה לתוך זה ולאופן שבו חוויית המוּכר גולשת אל תוך מצב של זרוּת. ההפשטה התיאורטית, המספרית והחושית הופכת בעבודות להפשטה של צבע, צורה וחומר, כאשר המרחבים המוצגים נעים על קו התפר שבין היומיומי ובין הפנטסטי.

ONOFF_Elinor-Salomon_photography credit

מפתיע לגלות שהמרחב הווירטואלי בנוי על עקרונות אנושיים תרבותיים עתיקי ימים. זהו מרחב זר, ללא טעם וריח, ללא רוח ושמש – מרחב בינארי המורכב בעיקר מצירופים־צירופים של המספרים 0 ו־1 ונחווה באמצעות תאורת הצג, המשמש חלון צפייה. ועדיין, כל ה"סביבה" הזו מושתתת על אותם עקרונות מתמטיים שמהם צמחה תפיסת החלל־מרחב והפרספקטיבה במאות הארבע­­־עשרה והחמש־עשרה. אל מול אשליה זו של מרחב מוּכר, המתפקד לפי חוקים שאנו יכולים להבין, ניצבת העובדה שבסביבה הווירטואלית אין קיום לגופנו, לחוויה הפיזית שלנו ולנקודת המבט עליו.

אוצרת: ענת מרטקוביץ' | אמנים/יות: אייל אגיבייב, אורן אליאב, תמיר ארליך, מיקה חזן בלום, ברק חמו, מיכל לופט, אלינור סלומון, ילנה רוטנברג, איתמר שטמלר

*שם התערוכה לקוח מתוך: וויליאם גיבסון, נוירומנסר, תרגום: דני פלג, אור יהודה: ספרית מעריב, 1994, עמ' 65.