מירב הימן

יצירותיה של הימן עוסקות בעיקר בסיטואציות אנושיות מבוימות, שמופיעות באופן שכיח בחיים הפרטיים והמשפחתיים היומיומיים. היא מבצעת מניפולציה בסיטואציות הללו כדי להדגים ולחשוף – דרך אמצעים של הזרה – את היופי, את השבריריות ואת האומללות שאנו נוטים בדרך כלל שלא להבחין בהם בחיי היומיום.

החיפוש האינסופי אחר ביתיות וחום הוא מוטיב חוזר בעבודותיה של הימן. במסגרת החיפוש הבלתי נגמר אחר הפנטזיה הביתית, מודגשים מאפייני חוסר השלמות שבתוך המערכת. הבית הופך למזבח שעל גביו אנו מקריבים את עצמנו ואת אהובינו עבור הגשמה של ערכים בורגניים.

מירב הימן ממקדת את תשומת לבה בפערים שבין האידיאלי והקונקרטי, בין הווירטואלי והממשי, בין האישי והאנונימי, במטרה לחתור תחת הפנטזיה של מוסד הנישואין המקודש ושל מוסד המשפחה. ברוב עבודותיה היא משתמשת באביזרים, בעיצוב מסוגנן, במרכיבים גרוטסקיים, בהומור ובהגזמה בניסיון לייצר בו־זמנית תחושת היכרות וניכור. היא מעידה על עצמה כי היא מתעניינת ב"ריטואלים שהפכו למכניים ובשפת גוף מעוותת, אשר מעצימים רגשות של בדידות וניתוק".

חלב שחור

בלו־סימיון פיינרו

במיצב חלב שחור בלו־סימיון פיינרו מזמין את הצופה לצפות בעבודה דחוסה בפריטים אך בעלת מאפיינים מינימליים, המדגישים ממד אוניברסלי. שמן המכונות השחור והרעיל, הנראה מאיים ומרתיע, נמצא בתוך כלי פורצלן לבנים ועדינים שקישוטיהם אינם מופרזים. השולחן והכיסאות קשורים לעבר, לחדר ההסבה בבית הוריו. זהו עולם נשכח – בית שאיננו ממתינים בו לסעודת רפאים, שכבר לא תתקיים.

למיצב חלב שחור יש משמעות בהתייחס למציאות העכשווית. מבנה המשפחה ו"הסעודה המשפחתית" כבר אינם דברים מובנים מאליהם ומושג "הבית" שוב אינו דבר מוסכם. מאז שפרץ משבר הקורונה, המרחב הביתי הפך עבור רבים לבית כלא, לסיר לחץ של קיום פרטי ומשפחתי. לאור המצב האנושי הייחודי אפשר לבחון את המיצב כקפסולה, כתא משפחתי ואנושי העונה על צרכים פיזיים וביולוגים ועל השאיפה לחוש קרבה אנושית, משפחתיוּת ושייכוּת. כתם השמן השחור בכלי החרסינה הלבנים מעיד על עתיד אנושי לוט בערפל. זהו מעין "תא חילוץ" בחללית אנושית שאיבדה את הדרך, קפסולה שמכילה כֶּשֶׁל המאיים למוטט את העבר היציב והמוּכר ולערער על היתכנות העתיד.