Women Make History | תערוכות יחיד

תערוכתה של איזבלה וולובניק מתייחסת למושגים של אילוף וריסון ולמונח "כלבה" (bitch) בהקשר התרבותי. האמנית מנסה לאתגר את האווירה המנומסת עם דימויים של ילדות חמודות, שהופכות לחיות טרף מאיימות. היא מבקשת לשאול: האם נשים המגיעות לעמדות מפתח נוטות לשמר את האכזריות של מסורת הדיכוי? כיצד נראה עולם שבו האישה היא האדון? מה מקומו של הטבע בעולם זה?

איזבלה וולובניק: ביצ'קראפט

תערוכות יחיד

באמצעות דמויות של כלבות, לצד חיות רעות אחרות, וולובניק מתייחסת לתהליך האילוף שעוברת האישה מילדותה, המגביל אותה לביתיות חונקת ומדכאת. עולמה מוקטן ומונמך עד כדי ביטול, בעת שהממסד החינוכי מקבע את נחיתותה. האמנית חותרת תחת הרעיונות הפטריארכליים המחנכים את האישה מגיל צעיר לריסון ולהתנהגות "ראויה". חינוך זה הופך אותה לנטולת קול והיא לומדת להחניק את הזעם האצור בה.

 

האמנית הבולגרית בוריינה רוסה מגיבה בעבודותיה על תהליכי הגלובליזציה ועל המעבר של מדינות פוסט־קומוניסטיות לכלכלה קפיטליסטית. היא מצליחה לנכס חזרה לעצמה את היכולת לשלוט בגופה ולמקם עצמה כאישה על הצירים המשתנים של מגדר, לאום, פוליטיקה וכלכלה. רוסה מגדירה עצמה כאישה הטרוסקסואלית עם זהות קווירית. היא פועלת על התפר שבין אמנות הפרפורמנס הנשי־מגדרי לבין האקטיביזם הקווירי – תחום שצובר תאוצה בבולגריה וברוסיה מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים.

בוריינה רוסה ואולג מאוורומטי: נשיאה

 

רוסה מבקשת להגביר את המודעות למנגנוני הכוח המבנים את ההיררכיות המגדריות ולבנות תרחישים מגדריים אלטרנטיביים. עבודותיה חותרות תחת המערך הבינארי בין המינים ועוסקות בסוגיות של אנדרוגניוּת, א־מיניוּת, הגוף המכני, האלימות מרצון והגוף המקורבן הפגום.

ביצירות של מאירי הגופים "נעשים קוויריים". הנראוּת הגופנית ההטרו־נורמטיבית הופכת נזילה ואינה כפופה למושגים מהותניים והכרחיים. מאירי מייצר.ת גוף עבודות אינטנסיבי ואמיץ, המעניק נראוּת לקהילה הקווירית־פמיניסטית המקומית – דבר המעמיד אותו.ה באופן בלתי נמנע בשולי הזירה הפוליטית והחברתית בישראל. הצורות הנראות בעבודות מתהוות מתוך עמדה הרואה צורך לפרק את כוחו של משטר הנראוּת הציוני של מדינת ישראל האתנוקרטית של המאה העשרים ואחת, על חלוקת התפקידים המגדרית הבינארית וההיררכית שבבסיסה.

יעל מאירי: Doing Right by You

 

טריטוריה היא תמיד גופנית, וגוף הוא תמיד טריטוריאלי. ה"גוף" נמצא תמיד בתהליך של היעשות (becoming) – בהקשר של מושג, דימוי או תפקיד. במונחים אלו, מאירי יוצר.ת טריטוריות גופניות או גופים טריטוריאליים, המארגנים מחדש יחסים בין דימויים, תפקידים ומושגים של מיניות, מגדר וציונות.

האמנית הרב־תחומית רונה יפמן מרבה לעסוק בנושאים של מגדר ודימוי נשי. מלאכת היצירה שלה כוללת שיתופי פעולה ארוכי טווח עם פרסונות רדיקליות, המכתיבות בדרכן שלהן את הדימויים האבסורדיים והאיקוניים של תקופתנו. עניין מיוחד במכלול יצירתה מוקדש לצילום. לדבריה, המצלמה מאפשרת לדברים לקרות, למצוא חופש ותשוקה, לחקור סוגים שונים של חיים וקיום.

 

רונה יפמן עם טניה שלנדר: לעולם־לא אלימות

בעבודה שיצרה יפמן בשיתוף פעולה עם טניה שלנדר, אמנית מדנמרק, היא הפכה את בילבי לגיבורה נשית עכשווית. טניה, המופיעה בסרט "בילבי בת־גרב, הילדה החזקה ביותר בעולם! באבו דיס", מתועדת בין היתר בניסיונותיה האבסורדיים להזיז את גדר ההפרדה, החוצצת בין ישראל לשטחי הרשות הפלסטינית. הילדה־אישה הכל־יכולה מנסה לדחוף, בנאיביות מסוימת, את גדר הבטון המסיבית וכך ליצור שינוי בכוחותיה שלה.

 

אייריס קנסמיל: האוטופיה החדשה מתחילה כאן 2#

"דימויים של שחרור שחור הם עוצמתיים עבורי. להיות שחורה זה נושא טעון אצלי. כאשר אני חושבת על עצמי כאישה שחורה אני חושבת על שחרור. השחרור הוא חלק מההיסטוריה האישית שלי. זוהי היסטוריה יפהפייה, שכוללת היבטים איומים, והיא מרתקת אותי". 

הגיבורה הראשית של הפרויקט היא אודרי לורד (1992-1934) – סופרת, משוררת ופעילה חברתית אמריקאית מהאיים הקריביים, שהייתה פמיניסטית ולסבית. במסגרת "הפמיניזם השחור" שפיתחה היא ביקרה את הפמיניסטיות הליברליות של שנות השישים על התמקדותן בנשים לבנות מהמעמד הבינוני.