חלל התערוכה של מרב סודאי הפך למערה שקירותיה מצוירים, כאתר פולחני לאלה קדמונית. היא שואבת השראה מציורי-קיר במקדשים ובמנזרים הינדואיסטיים ובודהיסטיים, תוך החלפת הדמויות כולן בדמותה של אשה אחת, דמותה-שלה. מיצב ציורים זה מורכב אפוא מסדרה מרובדת של דיוקנאות עצמיים, שבהם סודאי בוחנת את גופה העירום כאובייקט לציור בעודה מתבוננת בעצמה פנימה, כסובייקט. בהנחת צבע מדולל על הבד, היא עורמת זו על גבי זו שכבות שקופות, שמסתירות או מגלות שכבות רפאים תחתונות של עירום נשי. הבד הדו-ממדי כמו הופך לתלת-ממדי, כי הרי מתחת לשכבת הצבע העליונה ממתינים להתגלות עולמות ציוריים נוספים.
בדמויות מונומנטליות גדולות מממדי אנוש, סודאי יוצקת את גופה לדימויים מוכרים של אלות מתולדות התרבות. לעתים היא נוּט, אלת השמים המצרית; לעתים היא ונוס, אלת האהבה והמיניות הרומית; לעתים היא האלה ההינדית קאלי, קוטלת השדים והבּוּרוּת, הקשורה בהרס ובמוות; ולעתים היא פשוט מרב סודאי, המחזירה אלינו מבט בוחן ומתריס. במשחק זה שבין חשיפה להסתרה, הכרה בכוח פנימי לצד הפגנה של פגיעוּת, סודאי פורשׂת את מגוון התחושות הגופניות והמנטליות הנובעות מהיות בת חוה.
מרב סודאי, נ' 1970, נהריה; חיה בקיבוץ גבת. העבודות צבעי גואש וגירי פסטל על בד, ובאדיבות האמנית
אוצר: קובי בן-מאיר
