"כשהיינו בלמדא [...] היינו הולכים באופן קבוע אחרי הפגישות לקפה אלכסנדרה. [...] זה היה בשבילי פעם ראשונה שיכולתי להיות עם הומואים ולשבת בחוץ. בבית קפה. בחוץ. לפני זה כל הדברים האלה היו באיזשהו מקום בפנים." 
גיל הוכהויזר, אוקטובר 2018

"הכול היה מחתרתי ולא מדוּוח בתקשורת, הייתי בטוח שאנחנו לבד, שבנס מן השמיים שני חריגים כאלה מצאו אחד את השני. זה נשמע דמיוני היום, אבל זה היה המצב בישראל עם קום המדינה. כולם מגויסים לבנין הארץ ולתפארתה. ואין הומואים." 
עוזי אבן, יולי 2018

"בשנות התשעים היינו יוצאים הרבה לגן הזיכרון, הייתה לנו ממש חבורה שם. [...] אנשים היו מתקשרים לטלפון הציבורי בגן ושואלים מה המצב, אם יש אנשים ושווה לבוא. כשהטלפון היה מצלצל היינו רצים לענות ולדווח על המצב." 
ראם אודי סבג, ינואר 2019

"היה לנו את מרתף 10 להרבה שנים, שם עשינו פעם בחודש מסיבות נשים. זה היה נהדר, כי זה היה מעורב: ערב נשים, פמיניסטיות ולסביות. אף אחד לא התחיל איתך, את הרגשת חופש מוחלט... לא הציקו לך גברים." 
תלמה בר־דין, ינואר 2018

"אני מרגישה מאוד פגועה מהקהילה. זה שאתם יושבים היום בבתי קפה, במרכז קהילתי ובעירייה, זה שאתם – ההומואים והלסביות – נהנים היום מחופש, זה בזכות המאסר שלנו. הכלא שלנו הוא החופש שלכם. תבינו ותעריכו."
גילה גולדשטיין, מתוך ריאיון ב"הזמן הוורוד"

 ספטמבר 2001