"הסתכלו בתמונת השער. מה היא מזכירה לכם? תמונה היסטורית של המהפכה האמריקאית או של כיבוש הבאסטיליה? המרד ההונגארי? לא. אין זה דמיון מקרי. יש לשון לתמונות" – כך פתח עורך העולם הזה, אורי אבנרי, ב-1959 את מאמרו על המחאה בוואדי סאליב. אכן, יש לשון לתמונות ושפה לגוף, המשחזרות את עצמן במחאות ובפעולות התנגדות שונות, עם ידיים מורמות אל על, אגרופים קפוצים כסמל לאחוות פועלים, דגל מונף באוויר ופנים שטופי זעם. כמו במחזה כתוב מראש, כל תנועת מחאה גוררת בעקבותיה תנועת-נגד, אם בדמות מחאה או בדמות אכיפה משטרתית. וכך, הכוריאוגרפיה של ההתנגדות היא מחול של הסתערות, של עמידה איתנה ונסיגה, של הנפת אגרופים לשם מאבק או לצורך התגוננות.