קליעה
עד המאה ה-17 יפן הייתה בעיקרה חברה אגררית. בעבודת האדמה היה שמור מקום מרכזי לפעולת הקשירה – קשירת אלומות האורז והשארתן לייבוש בשדה; קליעת מחצלות הטטאמי מגבעולי אורז ואפילו קליעת הגבעולים להכנת האריזות לשמירתו. פעולת הקשירה הייתה ועודנה חלק בלתי נפרד מפעולות יומיומיות ומפעולות טקסיות רבות: היא שלב בלבישת הקימונו היומיומית, באירועים מיוחדים כמו חתונה יפנית נהוג להשתמש במגוון קישוטי קליעה מיוחדים עשויים חוט ייעודי הקרוי מיזוהיקי; נהוג לקשור קמע של מזל לא מוצלח על חוטים במקדשים בתקווה שהאלים ישנו את רוע הגזירה; נהוג לאמץ צורת קשירה כסמל משפחה. בנוסף התפתחה מלאכת הקשירה לאמנות העומדת בפני עצמה וידועה כקשירת חבל (שיבארי או קינבאקו).
מזעור
המזעור הוא סוג של צמצום ואליו יש ליפנים חיבה מיוחדת. בדרך זו הטבע הגדול ממוזער ונתחם בגן; עצים ממוזערים הופכים לעצי בונסאי; דמות האדם ממוזערת לבובה; דימויים הלקוחים מעולם רחב של סיפורים וטבע מוקטנים לפסלוני הנצקה ומופיעים גם על חלקים קטנים של חרבות. פעולת המזעור היא דרך להקטין את הגדול, לעדן את הפראי ולהמשיג סיפורים באופן התואם את ממדיו של האדם היפני וביתו.
בתרבות היפנית המודרנית שגורה המילה "קוואיי" והיא נשמעת מכל עבר בתגובה לכל דבר קטן וחמוד. היא טומנת בחובה משמעות של שבריריות, חוסר ישע, דבר הדורש הגנה וטיפול.
עירום
בתקופת הייאן (1185-794) לבשו נשים יפניות קימונו בן 12 שכבות, כנראה להגנה על הגוף מפני הקור. משיטת ריבוד/שיכוב זו התפתחה אסתטיקה של שילובי צבעים. רגישותה האסתטית של אישה נמדדה ביכולתה לשלב בין צבעי השכבות השונות. באותה תקופה התפתחו שילובי צבעים קבועים שנלקחו מהטבע כגון שיכוב של לבן, ורוד/אדום וירוק. לשיכוב מופעים נוספים בתרבות היפנית: בנייר המיוחד הקרוי אישיאמה, המשמש לכתיבת שירה; בעוגות האורז הנאכלות בחג הבנות ועשויות שלוש שכבות של לבן אדום וירוק; בגנים היפניים, בהם האלמנטים השונים מסודרים באופן היוצר שכבות ההולכות ונגלות לעיני המבקר עם התקדמותו ; ובבמת תיאטרון הקאבוקי והתפאורה שעליה.
מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית
Created with passion by Oktopus all rights reserved © 2025 כל הזכויות שמורות למוזיאוני חיפה