"כל התצלומים הם בבחינת "ממנטו-מורי". לצלם הרי זה להיות שותף בארעיותו של אדם אחר (או של חפץ), בפגיעותו, באי יציבותו. דווקא מפני שהם שולפים ומקפיאים את הרגע הזה, התצלומים הם עדות לטחינתו הבלתי נלאית של הזמן." סוזֶן סוֹנטאג, "הצילום כראי התקופה"
אור על עור
בגיל 17 החליט מיכאל סלע, יליד 1998, להיות הצלם הטוב בעולם. מצויד במצלמת פילם מתוצרת פנטקס שקיבל מאביו הוא יוצא למסע שתכליתו צילום. מסע זה עובר גם ביפן (2019), שהופכת להיות לו לבית. התצלומים של סלע מבטאים רגש סנטימנטלי ומאגי בעת ובעונה אחת. תצלומיו הם אמצעי ליצירת קשר עם מציאות אחרת, יפנית רחוקה, אבל מאידך אינטימית מאוד. הוא מכיר את רוב האנשים שהוא מצלם, והצילום עבורו הוא הנצחת רגעים קטנים במחיצתם. האנשים הקרובים אליו מצולמים בחלל נתון, שהרי תצלום הוא קטע דק של חלל כפי שהוא קטע דק של זמן.
במילותיו של סלע, הוא הופך את הרגש/זמן למשהו מוחשי שהוא יכול לראות ולחוות שוב ושוב לפי רצונו, בדומה למוזיקה השמורה בתקליט. עבור סלע הבחירה להמשיך ולהיצמד למצלמת פילם בעידן דיגיטלי היא בחירה בחוסר ידיעה של התוצאה. כל קליק הוא בעל משמעות - לחיצת אצבע שאין ממנה דרך חזרה. הצילום בשחור-לבן הוא ביטוי של אל זמניות.
"אני לא רוצה שידעו מתי צולמה התמונה - לפני שנה, או חמישים שנה" אומר סלע. לצד נוכחותם של אנשים, בולט ביצירתו אלמנט האור. סלע אינו משתמש במד אור. הוא מכוון את האור בעצמו ויוצר תאורה רכה, מלטפת. "אני מכוון את הצמצם לפי העין שלי והמידה שבה אני נאלץ לסגור את עיניי, למשל, מול השמש, או דווקא לפתוח אותן בחדר חשוך".
Created with passion by Oktopus all rights reserved © 2024 כל הזכויות שמורות למוזיאוני חיפה