אוריאל מירון, דריסת רגל, 1998

בבית:

משכן האהבות והחרדות

ביתנו, והחפצים השמורים בו, מספרים סיפורים: בארון המטבח סט כלים חסר, שכמה מצלחותיו נשברו במעבר דירה; בסלון ספה בלויה, שקיבלה את צורת הגוף מרוב שימוש; על הקיר מאחוריה תמונות של קרובים מחייכים – כמה מהם חיים, כמה כבר לא. בדרך כלל נמצאים בסביבת המגורים שלנו האנשים והדברים האהובים עלינו ביותר, ותיאור פְּנים הבית מציג את כל מה שאהוב עלינו ושאנחנו חרדים לשלומו.

לתיאור פְּנים הבית מקום של כבוד בתולדות הציור, וז'אנרים כמו תפנים וטבע דומם שימשו אמנים לבחינת סוגיות של מעמד כלכלי וחברתי, השתייכות משפחתית וזיקה למקום. הנושא הסתמי לכאורה היה לא-פעם מצע אידיאלי להתנסות באופני הבעה ציוריים חדשים, מאחר שאינו דורש יותר מאינטימיות בין האמן, סביבתו והחפצים שבה.

אוצר: קובי בן-מאיר

אדואר ווּייאר, טבע דומם עם דובדבנים, על המרפסת של קלו סזאן, 1920-25

אדואר וייאר, אישה בחלון, 1895-1900

אירה אדוארדובנה, מתוך: אמא, 2013

אדואר ווּייאר, מגדולי האמנים הצרפתים של ראשית המאה ה-20, ניסח בתפנימיו האוונגרדיים שפת ציור חדשה. לצדו מציגים בתערוכה חמישה אמנים ישראלים עכשוויים – אירה אדוארדובנה, ארם גרשוני, ציון אברהם חזן, אוריאל מירון והילה שפיצר – הבוחנים סביבות ביתיות ושאלות של ציור. עינם הבוחנת מתבוננת בחפצים סתמיים כמו קערות מרק, שטיחים וכיסאות, ומוצאת בהם יופי, משמעות וזיכרונות. עבודותיהם מבטאות את הנחמה שבהתכנסות במרחב הביתי המוגן ואת החשש ממה שמאיים להפר את יציבותו.