מוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית
אדמה, מים, רוח, אש... וריקות הם האלמנטים המרכיבים את היקום כולו. הם חלק מדוקטרינה קדומה שעשתה בהם שימוש כאמצעי לפתרון בעיות, ומאז הם חלקים בלתי נפרדים ממגוון דיסציפלינות של פילוסופיה, אמנות, רפואה, אסטרולוגיה ואפילו בפוליטיקה.
החיבור בין האלמנטים מדגיש את התפיסה הבסיסית לפיה הם מזינים זה את זה, וכל מרכיב בעולמנו תלוי הדדית במרכיב אחר ואיננו מתקיים כאלמנט נפרד. כך למשל, המים מזינים את האדמה והעצים מזינים את האש, אך בה בעת, המים מכניעים את האש והאדמה כובשת את המים, והם מקיימים שני פנים של יחסי גומלין החיוניים לשימור האיזון ביקום. האלמנט החמישי – החלל / ריקות – הוא הבסיס המאפשר לכל ארבעת האלמנטים להיות בפעולה מתמדת, נתונים לשינויים מתמידים, והוא מדגיש את המהות התהליכית ולא את מהות החומר שלהם.
תערוכה במוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית המבקשת להאיר את כל חמשת האלמנטים באור האמנות ולהציג את יחסי הגומלין ביניהם באמצעות היצירות המוצגות בה: ציורי דיו מסורתיים מאוסף איתמר פרוקצ'ה, צילומים מקולפים של האמנית מאיה כהן-לוי, עבודות וידיאו של האמן יוקי היראקאווה והאמן מיזונו קאצונורי, עבודות אינדיגו של האמנית יעל הרניק ומבחר יצירות מודרניות מאוסף המוזיאון
החושים והרגשות, קרי התפיסה הנורמטיבית של המציאות, מוטעית ביסודה, והיא ייצוג של עולם האשליה
צילום מפוסל
בדרכה הייחודית מצליחה מאיה כהן לוי ליצור חיבור בין שתי מסורות יפניות – ציור דיו ואמנות הסטנסיל [קאטאגאמי]. את אמנות ציורי הדיו למדה כהן לוי ביפן אליה נסעה למטרה זו. היא מחליפה את מכחול הציור בסכין החיתוך באופן שמביא את הצופים לוודא שוב ושוב שמה שתלוי לנגד עיניהם איננו ציור, ושהטונליות המהפנטת מהלבן אל השחור איננה תולדה של עקבות מכחול הדיו. כהן לוי יוצרת "חיתוכי דיו", אך בניגוד למקובל במלאכת הסטנסיל, אינה מפרידה את החיתוך מן המצע, ועל כן יצירותיה אינן סטנסיל. אלמנטים מן הטבע שרוגים זה בזה ונראים כהשתקפותם על האדמה או במים. כך מהדהדת ביצירות הפילוסופיה הבודהיסטית, שבמרכזה האמונה כי החושים והרגשות, קרי התפיסה הנורמטיבית של המציאות, מוטעית ביסודה, והיא ייצוג של עולם האשליה.
השחרור לפי הזן הוא התעוררות הגלים אל המים – המקור הנומינלי שלהם, והוא משתקף בהעדר ההפרדה בין הגל למים
קולות הנהר
יצירותיה של יעל הרניק עוסקות בפרישה, קיפול, פרימה, החסרה, הישנות, שינוי, חלוקה, צבירה ועוד. בדומה לציורי דיו יפניים, יוצרת הרניק עולם עשיר של גוונים על ידי שימוש בצבען אחד בלבד, האינדיגו. שלא כמקובל, היא צובעת בדים המאתגרים את הטכניקה ומחליפה את בד הכותנה השכיח במשי וקטיפה. למשי קשה יותר לספוג צבע מאשר לכותנה, ולכן מלאכתה דורשת דיוק וסבלנות רבה. ליצירת סטנסילים מצלמת האמנית שוב ושוב את הבד המקופל ומשתמשת בצילום כסקיצה לחיתוך. עבור הרניק הפרימה היא סוג של שחרור, ובאמצעותה היא יוצרת שקיפות וקלילות, שני מאפיינים חשובים באמנות ובאדריכלות היפניות. הפרימה מביאה עמה שינוי למרות השימוש בדוגמה החוזרת על עצמה, והפרימה בבדי משי וקטיפה ממושכת וקשה במיוחד. רעיון מרכזי ביצירותיה הוא הזמן. היא בונה יצירה ממספר חלקים המדגישים פרקי זמן שונים, ובמילים אחרות, את חלוף הזמן.
המפגש עם יצירותיה של הרניק מזמן לא רק הנאה אסתטית, אלא גם מגע עם קולות הנהר. הקפלים הם גלים והבד הוא מים. בדומה למים, חסרי הצורה, שהם המקור לגלים בכל מופעיהם, הבד הוא מקור הקפלים. השחרור לפי הזן הוא התעוררות הגלים
אל המים – המקור הנומינלי שלהם, והוא משתקף בהעדר ההפרדה בין הגל למים, בין הקפל לבד ובין היוצרת ליצירה.
הטבע מצייר את עצמו. הטבע הוא המכחול, ואוויר, מים, עצים ושמיים הם הדיו.
הטבע הוא המכחול
מיזונו קאצונורי, הוא אמן וידיאו שאת יצירותיו ניתן לכנות "ציור דיו בתנועה", או בקיצור, "ציור וידיאו". השימוש בטונליות מונוכרומטית ומעבר הדרגתי מן הבהיר אל הכהה הוא אחד המאפיינים הוויזואליים הבולטים ביצירותיו. באחת מתערוכותיו הופיע המשפט "לאלה מאתנו שלא יכולים לראות בעודם רואים את הכל". מיזונו מזמין את הצופים להתבוננות מעמיקה. הסתפקות במבט
חטוף תמנע מהצופים להבחין בפרטים ובשינויי התנועה המינוריים ביצירה, בשינוי של ריצוד האור, בתנועת הרוח על פני המים, בתנועת העננים, בשינוי גוון הערפל. ביצירותיו הטבע מצייר את עצמו. הטבע הוא המכחול, ואוויר, מים, עצים
ושמיים הם הדיו.
